התוצר שהשגתי לא תואם למה שרציתי בתחילת הדרך. נטו מתוך העובדה שלא רציתי שום דבר בתחילת הדרך.
בתחילת השנה כשהיינו צריכים להחליט על נושא לפרויקט ולהתחיל לבנות פיץ היה לי מאוד קשה לבחור. הרגשתי שאני מתחייבת למשהו כל כך חשוב ולתהליך כל כך ארוך שהבחירה בנושא נהפכה לקשה.
ואז החלטתי שאני פשוט הולכת לסמוך על תחושות הבטן שלי. בחיי סמכתי כל כך הרבה פעמים על מוזיקה שתעזור לי עם בעיות שאין שום סיבה שעכשיו היא תאכזב אותי.
כשהתחלתי לצאת לצילומים לא היה לי מושג איך אני רוצה שהתוצר הסופי יראה.


אני מאוד מרוצה, אני מרגישה שאפשר ללמוד עליי ועל מי אני כל כך הרבה דרך התמונות בלי לראות אותי או לדבר איתי בכלל.
מהעשייה של פרויקט זה למדתי שבאמת הכל אפשרי. כל מה שאפשר לדמיין אפשר להפוך למציאות. שהכול תלוי ברמה שאנחנו מוכנים להשקיע מעצמנו, פיזית ומנטלית.


ההתעסקות עם פרויקט זה הראתה לי שהרבה אנשים חווים את המוזיקה כמשהו מרגיע כמוני וגם איך אנשים חווים ומרגישים אותה בצורה שונה לחלוטין.
במידה והייתי יכולה להמשיך בעשייה הייתי מצלמת אמנים גדולים בפעולה (בהופעות) וגם מאחורי הקלעים. בנוסף, הייתי מצלמת כלי נגינה יותר "נדירים" ומיוחדים ואת הנגנים האמיתיים שלהם.
אם הייתי מתחילה מחדש אני חושבת שלא הייתי משנה הרבה בכלל. הייתי חושבת אולי על תפיסות של מוזיקה שיותר קשה לעכל (כמו רוק כבד או להפך מוזיקה קלאסית).


התהליך היה קשה. במהלכו הרגשתי שאני לא עושה מספיק. גם אם אני משקיעה ימים שלמים במחשבה וארגון אביזרים לתמונה מסוימת, הייתי מגיעה לסטודיו או למיקום שבו צילמתי והרגשתי שאני לא עושה מספיק. שאני יכולה יותר ושאני לא ממצה את היכולות שלי ומחמיצה משהו. ואז הבנתי שאני המכשול היחידי  של עצמי, אני היחידה שחושבת שאני לא מספיק ושלמעשה אני עושה עבודה מצוינת שאני גאה בה מאוד.


נהניתי מהעשייה, אבל בעיקר נהניתי מתחושת ההצלחה. תחושת ההצלחה שמרגישים ברגע שמצלמים את הפריים המושלם ומצליחים להוציא את התמונה מהראש ולתוך המצלמה. ברגע שנתתי לעצמי להרגיש שאני מצליחה הדברים רק נעשו קלים וכיפיים יותר.